רע"א 2393/17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך ארוך שנים בין יגאל ארנון לבין פיוטרקובסקי, בנוגע למניות המוחזקות על ידי פיוטרקובסקי בסלקום ישראל בע"מ. בפסק דין קודם הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לפיוטרקובסקי להעביר את המניות לארנון ולשלם לו סעד כספי הקשור לדיבידנדים. עם זאת, סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית על כספי הדיבידנד לא הוזכרה במפורש בפסק הדין. הדבר הוביל להליכים מאוחרים יותר בנוגע לפרשנות פסק הדין המקורי, ובפרט בנוגע לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד לתקופות שונות. רשם ההוצאה לפועל פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבירור האם פסק הדין כולל תשלום הפרשי הצמדה וריבית, אך בית המשפט המחוזי קבע כי אין בסיס לבקשתו של ארנון, שכן עמדתו בנושא כבר נאמרה בהחלטות קודמות. המערערים (יורשיו של ארנון) סברו כי עומדת להם הזכות לערער על החלטת הבהרה זו, ואילו המשיבים (פיוטרקובסקי) טענו כי יש לדרוש תחילה רשות ערעור. השופט גלעד לובינסקי זיו מבית המשפט העליון קבע כי זכותם של המערערים לערער על החלטת ההבהרה מבלי לבקש תחילה רשות ערעור. החלטת ההבהרה, שניתנה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, נחשבה לחלק בלתי נפרד מפסק הדין המקורי, ומשכך, למערערים, כצד הנפגע, הייתה זכות ערעור זהה לזו שהייתה עומדת להם על פסק הדין הראשון. השופט זיו הדגיש כי החלטת ההבהרה, שיזם רשם ההוצאה לפועל, נבדלת מבקשות הבהרה שהגישו בעלי הדין עצמם, שכן היא מהווה "פרשנות מוסמכת" לפסק הדין. זאת ועוד, החלטות קודמות באותו נושא לא נשאו משקל זהה להחלטת ההבהרה, שסיפקה הבהרה מהותית של פסק הדין. מאחר שהחלטת ההבהרה הבהירה את הפרשנות המוסמכת של פסק הדין בעניין הפרשי הצמדה וריבית, והייתה ההחלטה הראשונה שארנון יכול היה לערער עליה בזכות בעניין זה, קבע השופט זיו כי למערערים זכות ערעור ישירה על החלטת ההבהרה.