פ"ה 5217-05-23

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגישו קציני מעבדה ניידת במשטרה בדבר זכאותם לתוספת שכר מיוחדת, קרי נספח פעילות א'. התובעים טענו כי אופי תפקידם, הכרוך בשהייה ממושכת וממושכת בזירות פשע, מצדיק עלייה זו. פסק הדין המקורי פסק לטובת התובעים וקבע כי עליהם לקבל "תוספת שכר ייחודית בשיעור נספח פעילות א'". עם זאת, הנאשם, ככל הנראה המדינה או הנהלת המשטרה, לא אימצו פסק דין זה והתנערו ממנו, מה שהוביל לערעור נוסף. המחלוקת המרכזית בפסק דין זה היא האם פסק הדין הקודם התכוון ליצור תוספת חדשה לשכר התובעים או פשוט התכוון להחיל עליהם תוספת קיימת, נספח פעילות א'. בית הדין, בניתוח מפורט, מגיע למסקנה כי פסק הדין הקודם ביקש להשוות את מצבם של התובעים למצבם של שוטרים המקבלים תוספת פעילות א'. היא מדגישה כי פסק הדין התבסס על המאפיינים המיוחדים של העסקת שוטרים, כאשר השכר נקבע באופן חד צדדי על ידי המדינה, ותפקידם הייחודי של התובעים במשטרה, להבדיל מקציני מטה. השימוש במונח "תוספת ייחודית" בפסק הדין הקודם מתפרש בהקשר של המשטרה, בהינתן שהשכר במשטרה צמוד לשכר בצה"ל, ותוספת פעילות א' היא תוספת תפקודית ייחודית במשטרה. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי אל לבתי המשפט ולבתי הדין להחליף ככלל את שיקול דעתם בשיקול דעתן של הרשויות המינהליות, והתערבותם מוגבלת למקרים קיצוניים של חוסר סבירות. בית הדין גם מדגיש כי תפקידו לפרש זכויות קיימות ולא ליצור זכויות חדשות. לפיכך, הטענה כי בפסק הדין הקודם נקבעה תוספת חדשה נדחית, והחלת טבלאות השכר המעודכנות על התובעים על ידי המדינה נחשבת כדין. אשר על כן, התביעה נדחית, ומותירה את הדיונים על שיהוי והסתמכות. ההחלטה היא סופית, עם חלון ערעור פוטנציאלי של 30 יום, ולא ניתן צו להוצאות.