ע"ע 20780-03-19

תקציר

פסק הדין נסוב בעיקרו סביב השאלה האם יש לתקן את פסיקת בית הדין הארצי בנוגע לתביעות לפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב הפרת חובת ההפקדה לקרן פנסיה. המערערת טוענת להחלת כלל יופיטר, לפיו עילת התביעה קמה רק עם קרות הנזק ולא במועד ההפרה. הם מציעים הבחנה בין קצבאות זקנה, צפויות ומוגבלות בזמן על ידי ההפרה, לבין קצבת נכות, שהן בלתי צפויות. עם זאת, בית הדין מפריך טענה זו, תוך שימת דגש על אובדן מיידי של כיסוי ביטוחי וסיכון כלכלי לעובד עם הפרתו, ובכך מקים בסיס לתביעה באותו רגע. למרות ההכרה בהבדלים אפשריים בסוגי הנזקים, פסק הדין תומך בעמדת בית הדין הארצי ודוחה את הערעור. בית המשפט מחזק את הקביעה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד ההפרה, ומקנה לעובד תקופה של שבע שנים ליזום תביעות בגין הפרשות שלא הופקדו תוך שמירה על טוהר המידות של המדיניות השיפוטית. יתר על כן, פסק הדין מציין היבטים פרוצדורליים כגון השהיית תקופת ההתיישנות בהליכי התדיינות קודמים ומאשר כי למרות חלק מהתביעות שאינן מיושנות, עדיין המערערת לא עמדה בתנאי הזכאות לקצבת נכות בשל שנות הפקדה לא מספיקות. אשר על כן, הערעור נדחה ללא הוצאות, בין היתר בשל היעדר חוסר תום לב מצד הנתבע בהעלאת טענת ההתיישנות.