ע"א 36444-07-20

תקציר

השופט החליט לדחות את הערעור. המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לסתור את טענות המשיב, ובחרה שלא להציג חוות דעת מומחה או להכחיש את טענת המשיב כי הפעילות המפרה החלה בשנת 2014. בית המשפט לא מצא עילה לסטות מהכלל של אי התערבות בהחלטות בית המשפט הפרוצדורלי, שכן לא היו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות במקרה זה. גרסתו של המשיב לאירועים לא סותרת בחקירתו הנגדית, ובהיעדר כל טיעון משכנע או ראיה מצד המערערים, אימץ בית משפט קמא בצדק את גרסתו של המשיב. זאת ועוד, טענותיהם החדשות של המערערים בדבר נהלי רשות מקרקעי ישראל ומומחיותו של המפקח לא הוצגו בבית משפט קמא ולא ניתן להציגן בשלב זה. בית המשפט דחה גם את טענת המערערים בדבר תיקון כתב התביעה, שכן המשיב אכן הגיש תביעה לתשלומים נוספים. לבסוף, קבע השופט כי החלטת בית משפט קמא לחייב את המערערים בדמי שימוש עד למועד הפינוי הייתה ראויה ועולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות. נוכח נקודות אלה, הגיע השופט למסקנה כי לא נפלו טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא ועל כן דחה את הערעור. המערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות משפט, שנקבעו בסך 12,000 ₪.