דנ"מ 5607/19

תקציר

בבחינת פסק הדין הוחלט לדחות בקשה לדיון נוסף, שכן היא אינה עומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. סעיף זה מאפשר דיון נוסף אם פסק דין של בית המשפט העליון סותר פסיקה קודמת או שהוא בעל חשיבות או חידוש משמעותיים. פסק הדין הנוכחי לא הציג החלטה חדשה או סותרת, אלא חזר על פסקי דין קודמים לפיהם מנגנון האיחוד והחלוקה נועד לתכנון, ולא לפיצוי שאינו קשור לצרכים תכנוניים. מקרים קודמים, כגון בג"ץ 6942/15 ועת"מ 9569/04, קובעים כי לרשויות התכנון שיקול דעת רחב בהשגת מטרות של מקרקעי ציבור, ולאנשים אין זכות קנויה להיכלל בשיפורים תכנוניים. התייחסויות המבקשים למקרים קודמים נמצאו לא רלוונטיות, מה גם שמצבם היה כרוך בהדרה ממנגנון תכנון ולא בהכללה. טיעוניהם נחשבו לערעוריים באופיים, והתמקדו ביישום החוק ולא בהצגת עקרונות משפטיים חדשים. שיקול הדעת של רשויות התכנון והקשר הספציפי של התכנית לפיתוחה המיועד היו מרכזיים, ובית המשפט לא מצא עילה משפטית חדשה לשבש את ההלכה הקיימת. לפיכך, הבקשה לא זכתה לדיון נוסף, שכן דיונים נוספים שמורים למקרים חריגים. הבקשה נדחתה ללא הקצאת הוצאות, וההחלטה הסתיימה ביום 28 באוגוסט 2020.