עת"מ 97/08

תקציר

העותר הגיש עתירה נגד הרשות המקומית המשיבה כנגד ארנונה והיטלים שונים שהוטלו עליו, לרבות היטלי כבישים, ביוב ומים וכן ארנונה. המשיבה טענה כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי יתר בהגשה, אשר פגע בעמדתה. בית המשפט הסכים כי חל שיהוי ניכר של שנתיים ועשרה חודשים בהגשת העתירה, אשר היווה שיהוי סובייקטיבי. עוד מצא בית המשפט כי חל שיהוי אובייקטיבי, שכן מצבו של המשיב החמיר עקב השיהוי, דבר שגרם להפסקת הליכי הגבייה המנהלית ולאובדן הכנסות. כמו כן, בית המשפט קבע כי לא הייתה פגיעה חמורה בעקרון שלטון החוק. למרות השיהוי, בחן בית המשפט בקצרה את טענות העותר לגופן. העותרת טענה כי המסים וההיטלים התיישנו בשל תקופת ההתיישנות, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הליכי הגבייה המנהליים שיזם המשיב היו בתוך תקופת ההתיישנות. גם טענת העותר כי התנגדויותיו לארנונה לא נענו ועל כן יש לראותן כמתקבלות, נדחתה. בית המשפט קבע כי המכתבים ששלחה העותרת היו בקשות להנחות ולא התנגדויות פורמליות כהגדרתן בחוק. בנוסף, נדחו טענות העותרת בדבר היעדר בסיס חוקי להיטל הדרכים וכפל תשלום היטלי ביוב ומים בשל היעדר ראיות עובדתיות. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענת העותרת כי הליך הגבייה המינהלי היה בלתי חוקי, תוך שהוא מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי התומכת בעמדה זו. עם זאת, בית המשפט בחר שלא לאמץ עמדה זו, והעדיף את הנמקתו של פסק דין אחר של בית המשפט המחוזי שהכיר בתוקפם של גבייה מנהלית. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.