בג"צ 3397/08

תקציר

פסק הדין עוסק בסמכות השיפוטית הנוגעת להנפקת היתרים לתושבי יהודה ושומרון להיכנס לישראל ולהתגורר בה, תוך התמקדות ספציפית בהחלטות שקיבל מפקד האזור מכוח הוראת השעה. בית משפט קמא קבע תחילה כי החלטות בדבר חסמים פליליים הפוגעים ביכולתו של תושב לקבל כרטיס מגנטי ולאחר מכן היתר כניסה לישראל, הן חיצוניות לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים כהגדרתו בחוק הוראת השעה. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אכן נתונה סמכות, לפי סעיף 12 המתוקן לתוספת הראשונה, לבחון החלטות כאלה שהתקבלו מכוח חוק הוראת שעה. חוק זה משמש כחקיקה עצמאית, המקנה למפקד האזור ולרשויות אחרות סמכויות ספציפיות להנפיק היתרי כניסה לתושבים, בכפוף לביקורת שיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים. לפני תיקון בשנת 2008, עניינים אלה היו בסמכותו הבלעדית של בג"ץ בשל בסיסם בחקיקת ביטחון. עם זאת, התיקון הרחיב את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים להחלטות אלה, תוך התאמה להחלטות בהקשרים חקיקתיים רחבים יותר, תוך חריגים הקבועים בחוק. פסק הדין מסתיים בקביעה כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירות מסוג זה, ומבסס זאת באמצעות תקדימים כגון פסק הדין בעניין הסתדרות הרופאים, שקבע סמכות דומה לגבי היתרים שניתנו לתושבי הרצועה. משכך, התקבל ערעור המדינה, שהפך את החלטת בית משפט קמא והורה כי העתירות יידונו באופן מהותי בבית המשפט לעניינים מנהליים, תוך ביטול מעורבותו של בג"ץ בהיעדר נסיבות חריגות.