ה"פ 51681-05-16

תקציר

המקרה עוסק במחלוקת על פרשנותם של שני הסכמים הנוגעים לחלוקת רכוש בין שני צדדים, בן ברון וורד. ההסכם הראשון, הסכם פשרה משנת 1990, התווה חלוקה סימטרית של שני בנייני מגורים, כאשר בן ברון יקבל זכויות בבניין בברלין כחלק מההסדר. הסכם זה אושר על ידי בית המשפט. ההסכם השני, משנת 1992, הכניס כמה שינויים אך לא ביטל במפורש הוראות כלשהן בהסכם הראשון. התובעים, בן ברון, טענו כי יש לאכוף את הסכם הפשרה, לרבות העברת הזכויות בבניין בברלין. ורד, לעומת זאת, טענה כי ההסכם השני ביטל במשתמע את העברת הזכויות, שכן הוא יצר סימטריה חדשה שבה צמצום זכויותיהם בדירה אחת היה מאוזן על ידי זכויותיו של בן ברון בבניין בברלין. בית המשפט בחן את ההסכמים, את הנסיבות שסבבו אותם ואת התנהלות הצדדים לאחר מכן, אך לא מצא ראיות חותכות התומכות בעמדת מי מהצדדים. גם עדותו של העד היחיד שנכח באירועים תמכה בטענתו של בן ברון. בנוסף, בחן בית המשפט את סוגיית ההתיישנות, וקבע כי רישומו של בן ברון הערת אזהרה בדבר זכויותיהם בבניין עצר את מרוץ ההתיישנות וכי התנהלותם אינה מעידה על ויתור על זכויותיהם. השופט גם קבע שלא לקבל ראיות חדשות שהגיש בן ברון בשלב הסיכומים, שכן הדבר נעשה ללא רשות ולא נתן הסבר מספק לעיכוב. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הסכם הפשרה משנת 1990 נותר בתוקף, לרבות ההוראה בדבר העברת הזכויות בבניין ברלין לבן ברון, והורה לרשויות הרלוונטיות לפעול בהתאם. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות בשל הניהול המעיק של המשפט.