פ"א 105/10

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב שלוש סוגיות מרכזיות שהעלה המערער בדבר ההתחייבות להימנע מביצוע עבירות נוספות. ראשית, טען המערער כי לבית המשפט היה שיקול דעת שלא להורות על ביצוע ההתחייבות והיה עליו לנהוג באיפוק במקרה זה. עם זאת, השופט אישר את ההלכה הקיימת, והדגיש כי מרגע שאדם מורשע בביצוע עבירה בניגוד להתחייבותו החתומה, אין לבית המשפט ברירה אלא לאכוף את ההתחייבות. בית המשפט אינו יכול להאריך את תוקפו או להתעלם מקיומו. שנית, המערערת טענה כי דרישתם לחתום על התחייבות אחרת היא שגויה ובלתי מידתית. עם זאת, השופטת הסכימה עם עמדת המשיב ואישרה את החלטת בית משפט קמא, וסברה כי סביר להטיל התחייבות אחרת כאמצעי הרתעה. לבסוף, ביקש המערער להאריך את פרק הזמן לביצוע צו ההריסה, בנימוק של צורך בזמן נוסף להשלמת הליך התכנון. השופט הכיר בכך שהליך התכנון עשוי לדרוש זמן רב יותר, אך קבע כי כל בקשה להארכה צריכה להיעשות בהליכים המתאימים הקבועים בחוק התכנון והבנייה. משכך, דחתה השופטת את הערעור בקובעה כי החלטת בית משפט קמא הייתה מוצדקת, למעט שיהוי קל בתוקפה של ההתחייבות, שנדחתה לחודש נובמבר 2010 מהמועד המקורי שנקבע, בהתחשב במאסר המותנה שהוטל על המערער ובהליך התכנוני שנועד להכשיר את הבנייה.