ה"פ 8032/03

תקציר

המבקשים, אסולין ומלכא, עתרו לבית המשפט למתן פסק דין המצהיר על ביטול שטר משכון עליו חתמו לטובת הבנק המשיב בשנת 1989, הנוגע למקום מגוריהם. לחילופין, הם ביקשו הצהרות כי פג תוקפו של שטר המכר, או כי הוא חל רק על שווי הנכס בעת חתימתו, או כי זכויות הדיירות המוגנת שלהם תקפות. הבנק עתר לדחות את הבקשה, בטענה כי המבקשים חתמו ביודעין ומרצון על שטר המכר, שנועד גם לכסות חובות עתידיים. השופטת שקלה בכובד ראש את טענות המבקשים לביטול השטר, לרבות טענות בדבר מצג שווא, אי גילוי וחוסר תום לב מצד הבנק, אך בסופו של דבר דחתה את כולן וקבעה כי המבקשים לא הציגו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. השופטת בחנה גם האם המשכון בטל בשל אי קבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל או בגין אי רישומו, אך קבעה כי זכויותיהם של המבקשים בנכס כוסו כראוי על ידי הרישום בשטר המשכון, וכי הבנק לא נדרש לקבל את הסכמת המינהל. זאת ועוד, השופט קבע כי המבקשים לא הוכיחו כי החוב המובטח במשכון פסק, ולכן לא ניתן לבטל את המשכון בעילות אלה. עוד טענו המבקשים כי המשכון צריך לחול רק על שווי הנכס בעת החתימה, אך השופט קבע כי התנהלות שני הצדדים מצביעה על כוונה לכסות גם את ביתם של המבקשים בנכס. טענות המבקשים כי הבנק פעל בחוסר תום לב ולא מסר הודעה על כוונתו לממש את הנכס נדחו אף הן, כמו גם טענתם כי הבנק התנה את שירותיו במשכון. עם זאת, השופט מצא צדק בטענת המבקשים כי הם לא ויתרו כדין על זכויות הדיירות המוגנת שלהם לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, משום שהבנק לא הסביר כראוי את השלכות שטר המשכון. למרות שהמבקשים היו מודעים לסכנה הטמונה בשעבוד ביתם, היה על הבנק להבהיר את הוויתור על זכויות, כנדרש בפסק דין מיסטר מאני. לפיכך, מימוש המשכון היה כפוף להגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, אשר הקנה למבקשים מקום מגורים סביר. לסיכום, אישר השופט את תוקפו של שטר המשכון, אך העניק למבקשים הגנה לפי סעיף 38, והורה לבנק לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 18,000 ₪, צמודים לריבית כנדרש בחוק.