ב"ש 230/86

תקציר

בהכרעה משפטית מורכבת זו דן בית המשפט העליון בערעור על הארכת הזמן שניתנה למדינה להגיש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי. מדובר בעורך דין ידוע שהורשע בעבירות מס, כאשר המדינה ביקשה לערער על הקלת העונש ועל זיכוי חלק מהאישומים. בית המשפט הדגיש את שיקול הדעת הרחב הנתון לו לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי להאריך מועדים מעבר למותר בדרך כלל בהליכים אזרחיים. מטרתם הבסיסית של ההליכים, כפי שהדגיש השופט ד' לוין, היא חשיפת האמת העובדתית ועשיית צדק, ובכך להצדיק גמישות בעניינים פליליים כדי להבטיח הגינות ודיוק, במיוחד כאשר קיימות השלכות ציבוריות ומשפטיות מהותיות. גישה זו שונה מהליכים אזרחיים, שבהם נהוג להקפיד על היצמדות פרוצדורלית מחמירה יותר, למעט כאשר העיכובים מתרחשים בשל נסיבות בלתי נשלטות, כגון מחלה או היעדרות בלתי נמנעת. בית המשפט הכיר בכך שהעיכובים בהגשת ערעור המדינה נבעו ממשא ומתן מתמשך, אולי בנסיבות מטעות שתוזמרו על ידי המערער, שהגיש את ערעורו ברגע האחרון באופן בלתי צפוי. למרות התמשימים הפרוצדורליים, השיהוי המינימלי ואינטרס העל של הצדק הצדיקו את החלטת הרשם לקבל את ערעורה המאוחר של המדינה, ואישרו את הצורך לבחון את פסק הדין על כל היבטיו במהלך הליך הערעור. לפיכך, נדחה ערעורו של המערער על החלטת הרשם, תוך שמירה על הגמישות הניתנת להליך הפלילי כדי לאפשר פתרון צודק.