ע"א 4460/22

תקציר

מדובר בסכסוך נדל"ני מורכב בו מעורבים מספר צדדים בעלי תביעות מתחרות על בעלות בדירת מגורים. המתמודדות העיקריות הן המערערת, שהייתה אשתו לשעבר של הבעלים הרשום של הדירה, ומדינת ישראל, שהטילה שעבודים על הנכס בשל חובות המס של הבעלים. הדירה הייתה במקור בבעלות המערערת ובעלה לשעבר כנכס משותף במהלך נישואיהם. במסגרת הסכם הגירושין הסכים הבעל להעביר את חלקו בדירה למערערת. העברה זו הייתה אמורה להיות נקייה מכל שעבוד, אבל זה לא קרה כך. זמן קצר לאחר הגירושין, הבעל לשעבר נקלע לקשיים משפטיים עם צד שלישי, מה שהוביל לצו בית משפט זמני האוסר עליו למצות את זכויותיו בדירה. למרות צו זה, רשמה המערערת הערת אזהרה לטובתה, המעידה על זכויותיה בנכס מכוח הסדר הגירושין. פעולה זו הייתה בניגוד להוראת השעה. מאוחר יותר נפתרו ענייניו המשפטיים של הבעל, והצו הזמני הוסר. מדינת ישראל, שלא הייתה מודעת להתפתחויות אלה, הטילה שעבודים על הדירה בשל מיסיו שלא שולמו על ידי הבעל. המערערת טענה כי זכויותיה בדירה, שנקבעו באמצעות הערת האזהרה, צריכות לקבל קדימות על פני שעבודי המדינה. משכך, טענה המדינה כי שעבודיה, בהיותם מאוחרים בזמן, אמורים לגבור על טענת המערערת. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת רונן ואליה הצטרפה השופטת ברק-ארז, קיבלה את טענת המערער. הם נימקו זאת בכך שבעוד הערת האזהרה נרשמה מלכתחילה בניגוד להוראת השעה, אין להחיל פגם זה רטרואקטיבית. מאחר שמטרת הצו הייתה להגן על זכויותיו של הצד השלישי, והמדינה לא הייתה צד להסכם זה, יש להכיר בתוקפה של הערת האזהרה לאחר הסרת הצו. יתר על כן, דעת הרוב סברה כי הערת האזהרה יכולה להיחשב כ"שעבוד" לפי פקודת המס (גבייה), מה שמקנה לה עדיפות על פני השעבודים הרשומים של המדינה לאחר מכן. עוד מצאו כי פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי, אותו ציטטה המערערת כמעשה של בית המשפט, לא קבע בבירור את היקף זכויותיו של הבעל לשעבר בדירה, ומשכך, הוא לא השתיק את המערערת מלתבוע את זכויותיה הבלעדיות. השופט סולברג, בדעה חולקת, חלק על פרשנות הרוב להערת האזהרה ולהשפעותיה. לטענתו, השטר אינו תקף משום שנרשם בחוסר תום לב, בניגוד להוראת השעה. לדבריו, מתן אפשרות למערער ליהנות מהתנהלות פסולה זו מהווה תקדים בעייתי. הוא גם סבר כי הערת האזהרה אינה יכולה לגבור על שעבודיה של המדינה לפי פקודת המס (גבייה). בנוסף, מצאה השופטת סולברג כי פסק הדין הקודם של בית המשפט המחוזי אכן יצר מעשה של בית המשפט, ומנע מהמערערת להחיות את טענותיה. בסופו של דבר הכריעו בדעת הרוב, והערעור התקבל. המדינה חויבה לשלם למערער את הוצאותיו בסך 30,000 ₪.