ת"א 11953-11-17

תקציר

התובעים, שהם פולשים על חלקת אדמה, טענו לאפליה בפינויים ותבעו פיצויים מרשות מקרקעי ישראל. לטענתם, הם זוכים ליחס שונה משאר המפונים שקיבלו פיצוי כספי. מנהל מקרקעי ישראל, מצדו, תבע תביעה נגדית בגין דמי שימוש בקרקע שלא שולמו. בית המשפט לא מצא כל הצדקה בטענת האפליה של התובעים. צוין כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים, שלא הוכיחו נסיבות דומות במקרים שהציגו. זאת ועוד, הסכם הפשרה שהושג בפינוי אחיהם של התובעים והפיצויים ששולמו לו לא היוו ראיה לאפליה, שכן מדובר בצדדים שונים ובתכליות שונות. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים לאפליה ביחס לנכסים אחרים שפונו, וקבע כי הן התבססו על מידע חלקי ולא הצליחו לבסס מצבים דומים. באשר לתביעה שכנגד של רמ"י, בית המשפט הטיל על התובעים את האחריות לתשלום דמי שימוש בקרקע, אך רק ממועד הגשת תביעת הפינוי נגדם (2012) ואילך. שכר הטרחה חושב על סמך חוות דעת השמאי ושטחי המבנים של התובעים. הסכום הכולל החייב לרשות נקבע על 947,280 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התובעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של רמ"י בסך 20,000 ₪. פסק הדין דחה את תביעת התובעים וקיבל חלקית את תביעתה הנגדית של רמ"י.