עמ"נ 47425-12-11

תקציר

המחלוקת בין בעל נכס לבין הרשות המקומית נסובה סביב סיווג הנכס של המערערת לצורכי ארנונה. הרשות המקומית המשיבה שינתה את סיווג הנכס מבית כנסת, הפטור ממס, לישיבה, שאינה כזו, בהתבסס על הקביעה כי הנכס משמש כישיבה ולא רק כבית כנסת. ועדת הערר דחתה את ערעורו הראשוני של המערער, והביאה את המערער להגיש תביעה. הטענה המרכזית בערעור היא פרשנות הפטור מארנונה לבתי כנסת. המערערת טענה כי הפטור צריך לחול על רכושם, שכן הוא משמש גם כבית כנסת. עם זאת, בית המשפט מצא כי הפטור מיועד לנכסים שייעודם העיקרי הוא לשמש כבית כנסת, מה שלא היה המקרה לגבי רכושו של המערער. השילוט בתוך המבנה ומחוצה לו מצביע על כך שמדובר בישיבה, סידור הרהיטים מרמז על כך שמדובר במקום לימוד, והמשיב הציג ראיות משכנעות התומכות בכך. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי החלטת המשיב לשנות את סיווג הנכס לישיבה אינה רטרואקטיבית, שכן היא חלה רק ממועד הודעת השומה ואילך, ולא מתחילת שנת המס. עם זאת, בית המשפט ציין כי שאלת הרטרואקטיביות שזורה בסוגיית הסיווג ויש לבחון אותה מחדש בוועדת הערר. לבסוף נדחה הערר, תוך ציון כי על ועדת הערר לשקול מחדש את המקרה כדי לקבוע את המועד שממנו יש לשנות את סיווג הנכס.