בד"א 14/05

תקציר

פסק הדין מקבל את קביעתו של בית המשפט בתל אביב כי פסק דין מסוים ניתן למשרדו של המערער ביום 17.4.01, שכן הראיות תומכות בכך. בית המשפט מקבל גם את קבילותו של מסמך (יא/2) כראייה, למרות אי קבילותו לפי הכללים הרגילים, בשל אמיתותו והתאמת מספר אישור המסירה למסמך אחר. טענת המערערת כי פסק הדין לא ניתן במועד זה נדחית, שכן נטל ההוכחה התקיים. זאת ועוד, הטענה כי לא התקיים למערער שימוע הוגן נדחית אף היא, שכן למערער ניתנה הזדמנות להציג את הגנתו ודי הצורך בטענה זו בבית משפט קמא. השאלה המרכזית היא האם התנהגותו של המערער היוותה הפרה אתית. בית משפט קמא מצא כי הוא לא בחן כראוי את הנסיבות שבהן הגיע פסק דין לשולחנו חודש לאחר מועד פרסומו ולא שמר על כבוד המקצוע. לאחר ששקל את הנסיבות, דעת רוב ההרכב סבורה כי המערערת פעלה באופן בלתי הולם כלפי עורך דין, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. עם זאת, הם זיכו אותו מהאישום לפי סעיף 53 לאותו חוק. באשר לעונש, הרוב מחליט לבטל את הקנס וההוצאות שהורה עליהם בית משפט קמא אך להותיר על כנו את ההשעיה על תנאי. השופטת יהודית קורן מוסיפה כי היא אישית הייתה מפחיתה את סכום הקנס במקום לבטלו כליל. ההחלטה מתקבלת על סמך עובדות המקרה הספציפיות, והמערער מורשע בעבירה על סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.