ב"ל 4430/04

תקציר

התובעת, המקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי הנתבע, ערערה על החלטות המוסד בנוגע לתשלום שתי הטבות: תוספת לקצבת השאירים לילדיה וקצבת קיום לילדיה שירי וויקטור. בשתי התביעות טענה התובעת כי לא קיבלה תשלומים המגיעים לה. התביעה הראשונה התייחסה לתוספת לקצבת השאירים עבור בתו של התובע, שירי ובנה ויקטור. הנתבעת הודתה בתשלום תוספת עבור שירי עד אוקטובר 1999, ובית המשפט קיבל טענה זו על סמך עדותה המהימנה של גב' טובה בן עמי, עובדת הנתבעת. בית המשפט הסכים גם עם טענת הנתבע כי התובע לא הגיש תביעה לתוספת עבור ויקטור, ובכך דחה את התביעה, שכן לא ניתן לדון בזכאות לתגמולים בהיעדר תביעה. התביעה השנייה נגעה לדמי קיום לשירי וויקטור. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי התובעת לא הגישה טפסי תביעה להטבות אלו ועל כן דחה את התביעה. הטפסים לדמי קיום שהגישה התובעת היו עבור ילדים אחרים והתקבלו אצל הנתבעת לאחר בקשות מרובות. זאת ועוד, נדחתה טענת התובעת כי היה על הנתבע להודיע לה על זכאותה לתגמולים, שכן אי ידיעת החוק אינה שיקול בהקניית זכויות שאינן קבועות בחוק. לנתבעת אין חובה חוקית ליידע את מקבלי הקצבאות על זכאותם להטבות. בנוסף, נדחתה גם טענת התובעת כי הנתבעת שגתה בכך שדחתה את תביעתה מחמת שיהוי, שכן המחוקק הסיר את שיקול דעתו של פקיד התביעות לאשר תביעות שנדחו. לבסוף, מאחר שהתביעה נפלה בתחום הביטוח הלאומי, לא נפסקו הוצאות, ולשני הצדדים ניתנה הזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.