רע"א 20900-10-17

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי עירייה, מערער על דחיית בקשתה של ערכאה נמוכה יותר לדחות את התביעה שהגישה ההסתדרות. החלטת הערכאה הנמוכה יותר מתייחסת למחלוקת על התחייבויות כספיות הנובעות מהסכם פשרה לכאורה בין הצדדים. לטענת ההסתדרות, ההסכם חייב את העירייה לשלם סכום השווה לשווי החיבורים, שייקבע על ידי שמאי מוסכם. העירייה מכחישה את קיומו של הסכם כזה. ערכאת הערעור, לאחר בחינת חומר הראיות, קובעת כי סיכוייה של ההסתדרות להוכיח בהצלחה קיומו של הסכם פשרה מחייב קלושים ביותר. יודגש כי אין כל ראיה בכתב להסכם כזה, ואף אין חתימה של מורשי חתימה בעירייה. הסכמים בעל פה מסוג זה פסולים גם לפי סעיף 203 לפקודת העיריות, המחייב טופס ספציפי לחוזים הכרוכים בהתחייבויות כספיות. בית המשפט מכיר אמנם בעקרון תום הלב הכללי, אך בוחן את הנסיבות הספציפיות וקובע כי לא ניתן לראות בהסתדרות גורם תמים שאינו מודע לדרישות החוק. יתר על כן, אי החוקיות כאן נוגעת למהות העניין, והתנאים לאכיפת הסכם בלתי חוקי הקבועים בסעיף 31 לחוק החוזים אינם מתקיימים. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי להסתדרות אין סיכוי ריאלי להצליח בכל הנוגע לאכיפת הסכם הפשרה. בנוסף, בית המשפט מדגיש את חשיבות ההקפדה על הוראות החוק למניעת נטל כספי בלתי מורשה על העיריות. מטעמים אלה, ובהתבסס על עקרונות המדיניות השיפוטית הרצויה, מחליט בית המשפט לדחות על הסף את טענת ההסתדרות בדבר אכיפת הסכם הפשרה. לעירייה נפסקות הוצאות בסך 5,000 שקל.