ת"פ 21218-07-13

תקציר

הנאשם טען כי יש לפסוק כי הודאתו אינה קבילה, בטענה לחוסר רצון טוב ורצון חופשי במהלך ההודאה. הוא ציין כי מיקום ההודאה, בממ"ד בתוך מתקן משטרתי, מעיד על תהליך משא ומתן וכי הוא סבור שהוא מצולם למשא ומתן. השופט חלק על כך, וטען כי החוקרים הבהירו באופן עקבי כי לא מדובר במשא ומתן וכי המיקום אינו פוגע בזכויות הנאשם. עוד טען הנאשם כי אמונתו הסובייקטיבית כי הוא יכול להיות עד מדינה שוללת את רצונו החופשי, אך השופט דחה זאת וציין כי החוקרים דחו שוב ושוב את הצעותיו וכי היוזמה למשא ומתן מקורה בנאשם עצמו. יתר על כן, משך המשא ומתן לכאורה וסירובם של החוקרים להשתמש בהודאה בחקירות מאוחרות יותר לא הספיקו כדי לשלול את רצונו הטוב של הנאשם. השופט קיבל את הטענה כי ייתכן שהחוקרים הטעו את הנאשם לגבי מהות ההליך, אך מדובר בתחבולה לגיטימית שלא פגעה ברצונו החופשי. התנהגותו של הנאשם במהלך החקירה, שפת גופו וקלות האינטראקציה שלו עם החוקרים העידו על רצונו הטוב וחירותו. בנוסף, התייחסה השופטת לטענות החדשות של הנאשם נגד החוקרים, ומצאה אותן לא משכנעות ולא נתמכות, ובכך לא נתנה להן משקל. לבסוף, השופט קבע כי הסמכות לגלות מידע לפי סעיף 142 לחוק מע"מ הואצלה כראוי, ולכן ההודאה קבילה. משכך, נדחו טענות ההגנה נגד קבילות ההודאה, וההודאה התקבלה כראיה תקפה.