ע"פ 17812-02-24

תקציר

הכרעת הדין דנה בארבע השאלות המרכזיות הסובבות את הערעור, הנוגעות לשאלה האם פרסומו של המערער מהווה איום ולפיכך אינו נופל תחת חופש הביטוי הפוליטי, ואם כן, האם התקיימו יסודות האיום, לצד השאלות בדבר הגנת הצדק והולם העונש. פסק הדין קובע כי לחופש הביטוי יש גבולות, ובמקרה זה הביטוי המדובר, על אף שמדובר בעובד ציבור, אינו ביטוי פוליטי, אלא איום חמור בפגיעה, תוך שימוש בשפה מחרידה ומפורשת. היסוד העובדתי האובייקטיבי של האיום מתקיים, שכן הוא מטיל אימה על אדם מן השורה בנסיבות של האדם המאוים, וגם היסוד הנפשי מתקיים, נוכח הכוונה להפחיד וההסתברות להתממשות האיום. פסק הדין מתייחס גם לטענות בדבר אכיפה בררנית והסדר חלקי, מוצא אותן בלתי סבירות, ומדגיש את חומרת האיום ואת תעוזתו של המערער להצדיק את החלטת התביעה. גם החקירה והגשת התלונה מוצדקות, ולכן הערעור על פסק הדין נדחה. באשר לערעור המדינה על החמרת העונש, בית המשפט מכיר בחומרת האיום על היועץ המשפטי לממשלה, אך בסופו של דבר אינו מתערב בעונש, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובקלות ביצוע מעשים אלה באמצעות הרשתות החברתיות. בית המשפט מדגיש את הצורך להעביר מסר לגבי ההשלכות של שימוש במקלדות לצרכים פליליים, אך גם מציין כי הוא לא יחמיר את העונש, שכן העונש הנוכחי אינו מקל יתר על המידה. לפיכך, הן הערעור על פסק הדין והן ערעור המדינה נדחים.