עב"ל 373/97

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם שאישר את דחיית התביעה לקצבת זקנה. המערערת, שושנה שוורץ, טענה כי היא זכאית לקצבה מאחר והועסקה על ידי בתה בעבודות משק בית וטיפול בילדים בין השנים 1980 ל-1984. המחלוקת המרכזית הייתה סביב השאלה האם שוורץ היא עובדת של בתה, ולכן זכאית לפנסיה, או שהיא מספקת שירותים בהתנדבות כחלק מקשר משפחתי. פסק הדין הראשוני של בית הדין האזורי התמקד בשכר הנמוך ששולם לשוורץ, ופירש אותם כמעידים על קשר רצוני. עם זאת, בית הדין הארצי החזיר את התיק לבית הדין המחוזי לבחינה מחודשת שלקחה בחשבון את מכלול הראיות, לרבות עדויות נוספות על השכר הנחשב "נומינלי". פסק הדין החדש הכיר בכך ששוורץ עבדה עבור בתה אך לא קיבלה פיצוי כספי הולם, ולכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, ובכך חיזק את הקביעה הקודמת לפיה שוורץ אינו זכאי לקצבת זקנה. פסק דין זה הדגיש את הצורך בזהירות בעת הערכת קשרי משפחה והימנעות מפרשנות של עזרה הדדית טבעית בתוך המשפחה כעסקה עסקית מסחרית.