ע"א 92/87

תקציר

במקרה מורכב בו היה מעורב המערער שנפגע בתאונת דרכים, בחן בית המשפט העליון את סכום הפיצויים שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המערערת, שנגרמה לה נכות משמעותית עקב התאונה, ערערה על סכום הפיצוי וביקשה הערכה מחודשת על בסיס כושר ההשתכרות העתידי שלה, נכות תפקודית וצרכיה לנהל את עבודות הבית לאחר הפגיעה. בית המשפט העליון אישר את העיקרון של שימוש בשכר הממוצע להערכת השתכרות פוטנציאלית רק כאשר אין נתונים בודדים. בית המשפט דחה את ההנחות לפיהן המערערת הייתה משתכרת מגיל 18 ולא מגיל 20, שכן ילדה ילד בגיל צעיר והייתה זכאית להבטחת הכנסה. בית המשפט קבע כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות עד גיל 65, ולא עד גיל 60, ובכך להתאים את הפיצוי כלפי מעלה. בנוסף, הוכר הצורך בעזרה ביתית בשל פציעתה, מה שהעניק לה פיצוי נוסף. המשיבים ערערו נגדית על ניכוי הטבות מסוימות מפסק הבוררות, אשר בית המשפט דחה בציינו את תום הלב של המערערת בניהול תביעות נכות. עם זאת, הצליחו המשיבים להגביל את הריבית על נזקים לא ממוניים ליום התאונה, תוך הדגשת פער חקיקתי. בסופו של דבר, בית המשפט תיקן את הפיצוי והוסיף 78,264 שקל, תוך שימת דגש על אומדן הנזקים בכושר השתכרות ועבודה.