בג"צ 300/66

תקציר

בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, נתן פסק דין בערעור שהגישה העותרת, שמעמדה העסקי כמוכרת מורשית של טובין לתיירים נשלל על ידי מנכ"ל משרד התיירות. הביטול התבסס על שתי סיבות: אי מכירת סחורה במחירים סבירים ושיטות שיווק מטעות. העותרת ערערה לפי סעיף 18 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, וביקשה עיכוב ביצוע מיו"ר ועדת הערר, שדחה את ערעורה בנימוק שאין מדובר ב"צו אישי", שניתן לערער עליו על פי החוק. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך, בקובעו כי צו הביטול, אף שלא הוצא על ידי שר, נחשב ל"צו אישי" לפי סעיף 44(ב) לחוק הפיקוח, שכן הוא ניתן מכוח חוקים שפג תוקפם. יתר על כן, בית המשפט פירש את המונח "צו" באופן מרחיב כך שיכלול הן צווים אקטיביים והן צווים פסיביים, תוך הכרה בתוצאות החמורות של צווים פסיביים. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של זכות הערעור על פעולות שלטוניות הפוגעות באופן משמעותי בזכויות האזרח, ואישר את תפקידה של ועדת הערר המנהלית במניעת שרירותיות ובהבטחת יחסים הוגנים בין האזרחים לשלטון. משכך, הוציא בית המשפט צו על תנאי מוחלט, שאישר את ביטול אישורה של העותרת אך פסק לה הוצאות.