עב"ל 56298-02-20

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורו של המערער על החלטת עמדת המוסד לביטוח לאומי. המקרה נסוב סביב זכאותו של נפגע עבודה להטבות לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. המחלוקת המרכזית היא האם יש להתחשב בצורך בתחבורה שאינה תחבורה ציבורית בעת קביעת גובה הקצבה המיוחדת לה זכאית המערערת. השופטים פוסקים לטובת המוסד, וקובעים כי פרשנותו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם התקנות ועם היגיון המצב. תקנה 10(ה) לתקנות הקצבה המיוחדת קובעת כי הצורך בהסעה מיוחדת אינו נלקח בחשבון לגבי מקבלי קצבת אחזקת רכב. השופטים מסבירים כי קצבת הניידות מחליפה את קצבת אחזקת הרכב, באופן חלקי או מלא, כפי שעולה מתקנות 10א, 10ב ו-10ג. לפיכך, ההוראה חלה גם אם המערער מקבל קצבת ניידות לפי הסכם הניידות. יתר על כן, השופטים מדגישים כי מטרת התקנות היא לתת מענה לצרכים המיוחדים של נפגעי עבודה, וקבלת קצבת ניידות וקצבה מיוחדת בגין מוגבלות בניידות כמוה ככפל תשלום. לבסוף, מציעים השופטים אפשרות חלופית למערער לבחור בקצבה מיוחדת גבוהה יותר תוך ויתור על קצבת הניידות. הערעור נדחה, ולא נפסק כל תשלום בהתחשב בנסיבות.