תב"ע נז/78 - 8

תקציר

פסק הדין מזכה את הנאשמים מאשמת הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה. החוק קובע כי על העובדים לקבל מנוחה שבועית של 36 שעות רצופות לפחות, אשר עבור יהודים צריכה לכלול את השבת. הנאשמים הואשמו בכך שהעסיקו שני יהודים, אמיר יגודה ובתיה סלומון, בשבת, אך השופט קבע כי התביעה לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהעובדים אכן יהודים. הראיות לגביו של יאגודה כללו את הצהרתו שלו בעניין זה ואת רישומו במרשם האוכלוסין כיהודי, ששניהם קבעו כי אינם מהווים הוכחה מספקת, במיוחד לאור אופיו הפלילי של התיק. הוכחה מעבר לספק סביר נדרשת בתיקים פליליים, ורישום הלאום במרשם האוכלוסין אינו נחשב ראיה לכאורה, וגם הצהרה עצמית של אדם על דתו או אזרחותו אינה מספקת. יתר על כן, יש לפרש את המונח "יהודי" בחוק שעות עבודה ומנוחה בהקשר של מטרת החוק לקיים את המסורת היהודית; לכן, מי שרק "נחשב" ליהודי אינו יכול להיחשב כך בחוק. מאחר שהתביעה לא סיפקה ראיות בנוגע לדתו או ללאומיותו של סלומון, והראיות לגבי יאגודה לא היו מספיקות, זיכה השופט את הנאשמים, שכן התביעה לא סיפקה טיעון לכאורה.