ע 4149/08

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעור על הרשעה בהריגה. לטענת התביעה, על המשיב להיות מודע לאפשרות שהקורבן יימצא מת, ולפיכך אשם בהריגה. ההגנה חולקת על טענה זו. בית המשפט מבהיר את הדרישות להרשעה בהריגה: מודעות לאופי ההתנהגות ולנסיבות, וקשר סיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה. במקרה דנן, אין חולק כי מעשהו של המשיב תרם למותו של הקורבן. עם זאת, השופט קובע כי המשיב לא היה מודע לתוכנית הרצח ולא צפה את המוות. השופט מגיע למסקנה כי הדרישה הנפשית להריגה אינה מתקיימת. בנוסף, נסיבותיו הייחודיות של המקרה מנתקות את הקשר הסיבתי המשפטי, ומצדיקות עוד יותר את הזיכוי מהריגה. השופט דוחה גם את בקשת התביעה להרשיע את המשיב בתקיפה בנסיבות מחמירות בשל היעדרותו מהדיונים. בפנייה לערעור על גזר הדין מדגישה השופטת את חומרת העבירה – חטיפת אזרח חף מפשע – ואת הצורך בהרתעה. הם מגנים את חלקו המשמעותי של המשיב בתכנון וביצוע הפשע ומכירים באימתו ובסבלו של הקורבן. באיזון בין נסיבות מחמירות אלה לבין גורמים מקלים, ובהם אי ייזום תפקידו של המשיב והסגרתו, סבורה השופטת כי אין די בעונשו של בית משפט קמא של עשר שנות מאסר. במקום זאת, הם מציעים עונש הרבה יותר קרוב למקסימום שנקבע – 15 שנות מאסר, תוך שמירה על העונש המותנה. השופטים אל"מ ח' קינן ואל"מ י' כץ מסכימים עם הכרעת הדין.