עפ"ג 28099-12-13

תקציר

הכרעת הדין דנה בעונש ההולם לשני מערערים שהורשעו בעבירות מס, תוך הדגשה כי ענישה היא עניין אישי. בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי שני המערערים צריכים לקבל עונשים דומים, שכן שיקולי החומרה אינם שונים באופן מהותי בעניינם. השופטים מסרבים להבחין בין השניים מטעמים אישיים, מכירים בתרומתם לביטחון המדינה אך מדגישים את החובה האזרחית לדווח אמת על הכנסותיהם. הוויכוח העיקרי נסוב סביב הסרת חדלות פירעון, המוגדרת כהחזר המסים החייבים. המערער 1 הסיר את המחדל ושילם מסים, ואילו המערער 2 החזיר את הכספים לחברה לאחר שהחלה החקירה. בית המשפט מכיר במשמעות של הסרת חדלות פירעון, במטרה לעודד פעולות כאלה, אך גם מזהיר מפני הדגשת יתר של השפעתה. בעוד שפירעונה של המערערת 1 נחשב לגורם מקל, בית המשפט מציין כי הוא אינו גובר על שיקולים אחרים. בתוך כך, קבלת מלוא האחריות ושיתוף הפעולה של המערער 2 עם החוקרים שקולים להסרת ברירת המחדל. השופטים מסכימים עם טווח הענישה המוצע של בית משפט קמא הנע בין 15 ל-40 חודשי מאסר, תוך הכרה בפגיעה הקשה הנגרמת מעבירות המס. הם גוזרים על שני המערערים 18 חודשי מאסר, תוך הדגשת הצורך בהרתעה ובתגמול. סכומי הקנס שונים בין המערערים, משקפים את חלקם בעבירה, וישולמו בתשלומים חודשיים לאחר שחרורם מהכלא. הכרעת הדין נועדה לאזן בין הנסיבות הפרטניות, ההרתעה החברתית וחומרת עבירות המס, ולהביא להכרעה מאוזנת המענישה כראוי את שני המערערים.