ע"פ 389/73

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורם של שני נאשמים שהורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע, שוד ושימוש ברכב ללא רשות בית המשפט המחוזי. ההרשעות התבססו במידה רבה על עדותו של שותפו לפשע, דוד צרפתי, שמסר פרטים על שבעה מעשי שוד בהם השתתף, כולל המקרה האמור, בתמורה לחסינות. בית המשפט העליון קבע כי עדותו של השותף דורשת תמיכה עצמאית, לא רק כאשר לשופטים היה ספק במהימנותו של העד, אלא גם כאשר עדותו התקבלה כאמיתית. תמיכה זו חייבת לבוא ממקור מהימן ולקשור את הנאשמים לעבירות. בעוד שראיית הנאשמים בסמוך לרכב המילוט הנטוש וחניית הרכב הגנוב בסמוך לאחד מבתי הנאשמים בלילה שלפני השוד נחשבו כראיה פוטנציאלית מאששת, הגיעו השופטים למסקנה כי אין די באלה בלבד כדי להרשיע את הנאשמים. היעדר עדות מדויקת לגבי העיתוי ופרטים מסוימים הותיר מקום לספק סביר. לפיכך, למרות שהאמין לעדותו של השותף, לא נותרה לבית המשפט העליון ברירה אלא לזכות את שני הנאשמים בשל היעדר ראיות תומכות משמעותיות. השופט י' כהן הסכים עם הזיכוי, אך הציע כי הכלל הנוקשה בנוגע לעדות שותף צריך להיבחן מחדש על ידי המחוקק. גם השופט אשר הסכים עם התוצאה, ויישר קו עם דבריו הנוספים של השופט כהן.