ת"א 46989-01-13

תקציר

התובעת, חברה שזכתה במכרז לנכס מקרקעין, תובעת את הנתבעים, דיירים מוגנים באחת הדירות בבניין על המגרש, לפינוי ללא פיצוי, בטענה כי הרחיבו את הדירה ללא הסכמת המשכיר ולא שילמו דמי שכירות במשך שנים רבות. הנתבעים טוענים כי התובעת ויתרה על זכותה לפנותם בשל השיהוי בהגשת התביעה, וכי בכל מקרה יש להתנות את הפינוי בפיצוים. הדירה המדוברת הינה מקום מגוריהם של הנתבעים, והם מתגוררים בה מילדותם. התובע טוען כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שהרחיבו את הדירה, אולם בית המשפט מוצא כי טענה זו לא הוכחה. הוכח כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות במשך תקופה ארוכה. למרות שלתובעת הייתה עילת תביעה לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות מאז שנת 2000, היא לא נקטה בפעולה עד שנת 2013. מנסיבות המקרה, יחד עם תנאי המכרז לפיו רכשה התובעת את המגרש, עולה כי הפינוי נדרש לצורך ביצוע פרויקט בנייה במגרש, ועל כן עילת הפינוי היא בגדרו של סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר. בית המשפט קובע כי לא יהיה זה צודק לפנות את הנתבעים מבלי להציע להם דיור חלופי, ולכן מורה לתובע לשלם לנתבעים 850,000 ₪ כפיצוי בגין דיור זמני, ממנו מנוכים חוב שכר הדירה וחוב העבר, והתובע מחויב לשלם את יתרת הסכום בסך 737,000 ₪. תביעת הפינוי מתקבלת, אך מאחר שעמדת התובע לגבי גובה הפיצוי נדחתה, בית המשפט מורה לתובע לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪. הנתבעים מצווים לפנות את הדירה ולמסרה לחזקת התובע, בתנאי שהתובע ישלם להם את הפיצויים וברשותו היתר בניה בתוקף, ושני תנאים אלה מתקיימים עד ליום 15.7.2016.