ע"א 681/77

תקציר

במקרה שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שנדון ב-18 בספטמבר 1977, הכריע בית המשפט בצוואתה השנויה במחלוקת של מרתה שפירא, שהיו לה שתי בנות, שאחת מהן נפטרה. בתחילה, הורישה צוואתה של שפירא בשנת 1973 רבע מעיזבונה לנכדה, והיתרה התחלקה בין בתה שנותרה בחיים (המשיב) לבין נכדה. עם זאת, צוואה מאוחרת יותר משנת 1974, שהיא מוקד תיק זה, הותירה כמעט את כל העיזבון למשיב, עם 10,000 ל"י בלבד לנכד (המערער). מרתה שפירא נפטרה בשנת 1975, והמשיב ביקש לערוך את הצוואה השנייה. המערער ערער על כך, תוך שהוא מטיל ספק בתוקפה של הצוואה מאחר שהעמוד הראשון לא היה חתום. עם זאת, השופט ברק הגיע למסקנה כי רק העמוד האחרון של צוואה חייב להיות חתום כדי למלא אחר דרישות החוק, ולכן היעדר חתימות בעמודים קודמים לא פסל אותו. פסק הדין קבע כי הצוואה אותנטית לאחר בחינת הנסיבות, לרבות צלילותו הנפשית של המצווה בעת עריכת הצוואה, למרות היעדר חתימה בכל עמוד והיעדר ראיות תרגום נוטריוניות. יתר על כן, נקבע כי לא מעורבותה של המשיבה בעריכת הצוואה ולא נוכחותה בעת החתימה היוו השפעה בלתי הוגנת או השפעה משפטית על כשרותה של הצוואה. נוכח ממצאים אלה, הערעור נדחה, הצוואה בוצעה, והמערער חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב. החלטה זו מדגישה את החשיבות של פרשנות צוואות כדי לקיים את כוונות המצווה ומדגישה כי בעוד שהפורמליות היא חיונית, יש לאזן אותה מול הצדק המהותי, תוך חיזוק עקרונות חקיקה ושיפוט העוסקים באמיתות הרצון ובהשפעה בלתי הוגנת פוטנציאלית.