ת"צ 22315-07-19

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן ואישר הסדר הסתלקות בתובענה ייצוגית, שניהל משא ומתן באמצעות גישור בין הצדדים. ההחלטה התמקדה באמות המידה הקבועות בסעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, המגביל הסתלקויות מתובענות ייצוגיות אלא אם בית המשפט סבור שהן סבירות ומועילות לחברי הקבוצה הייצוגית. החוק נועד למנוע תביעות סרק "מפוצות" הנפתרות באמצעות תשלום ולא בהליכים מהותיים. מסגרת חקיקתית זו, שתוקנה בשנת 2016, קובעת כי יש לאשר משיכות רק אם קיימת עילת תביעה לכאורה והטבות מוחשיות לחברי הקבוצה. בית המשפט הכיר בכך שהמשיבה הפרה ככל הנראה את תקנות הגנת הצרכן בכך שלא ידעה את הצרכנים על מחיריהם הכוללים של פריטים ארוזים מראש. כתוצאה מכך, הסכמת הצדדים לשפר את נוהלי הסימון נחשבה מועילה לציבור. בית המשפט אישר שכר ושכר טרחה סבירים למבקש ולבא כוחו, וציין את היתרונות מהגישור ואת המשאבים השיפוטיים שנחסכו בכך שלא המשיכו להתדיינות מלאה. עם זאת, בית המשפט לא פטר את המבקש מהרכיב השני של שכר הטרחה, והדגיש כי כבר הוצאו משאבים שיפוטיים, דבר המחייב תשלום אגרה בהתאם לתקנה 7א לתקנות אגרות בתי המשפט. בית המשפט קבע את מבנה התשלומים לתגמול, בהתאם להתחייבויותיה של המשיבה לשיפור נוהלי המידע לצרכן. בית המשפט לא מצא עילה ליידע תובעים חלופיים או לפרסם את ההסתלקות, שכן ההחלטה לא הניחה תקדימים משפטיים חדשים או דרישות חדשות. ההחלטה מדגישה את האיזון בין עידוד תובענות ייצוגיות לגיטימיות לבין הימנעות מהתדיינויות בזבזניות.