ע"א 355/76

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב סכסוך משפחתי הנוגע לדירת שני חדרים בתל אביב. הדירה הוחזקה על ידי הוריו המנוחים של המערערת על פי חוזה שכירות דורי. המערערת, בתם, המשיכה להתגורר בדירה גם לאחר נישואיה, יחד עם בעלה וילדיה. להורים המנוחים נולדו ארבעה בנים, שהם המשיבים בתיק זה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב פרשנות חוזה החכירה הדורי והזכויות שהוא מקנה, ובפרט האם הוא מהווה בעלות או זכות לשכירות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי צידד תחילה במשיבים, וקבע כי למערערת לא היו זכויות בנכס מעבר לאלה המפורטות בסעיף 115 לחוק הירושה. עם זאת, פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט עציוני, בחן בדקדקנות את תנאי החכירה ואת המציאות הרווחת בישראל ביחס לחוזים מסוג זה. עציוני הגיע למסקנה כי יש לראות בחכירה לדורות, בהקשר זה, כבעלות לצורך סעיף 115 לחוק הירושה. יתר על כן, הרישיון לאכלס את הדירה ניתן לכל ימי חייו של ההורה המנוח, ולא של המערער. קביעה זו התבססה על ההבנה כי הרישיון קשור לתרומתו הכספית של המערער למשק הבית במהלך חייו של המנוח. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור ושמר על זכויות המשיבים בדירה. יש לציין כי פסק הדין מתייחס גם לתיקון סעיף 115 לחוק הירושה משנת 1976, אשר חיזק את פרשנות חוזה שכירות דורי כבעלות, ומבהיר את תחולתם של דיני הגנת הדייר במקרה זה. המערער חויב בהוצאות המשפט של המשיבים.