ת"א 2182/04

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת משפטית ממושכת הנוגעת לזכויות קנייניות בחלקת קרקע שבבעלות הוריו המנוחים של התובע, אורי לכמיש, והנתבעים, אחיו יצחק ושמחה שלו. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה תוקפו של הסכם פשרה שנועד לפתור את הסכסוך ארוך השנים, שקבע כי לכמיש תשלם לנתבעים בתוך 30 יום 155,000 ₪ בתמורה לפינויים מהנכס שבמחלוקת. עם זאת, ההסכם היה מותנה בתנאים מסוימים, ובראשם היעדר עיקולים מצד שלישי על הנכס. הסיבוך התעורר כאשר צד שלישי, חלמיש, הטיל עיקול על הקרקע, ובכך גרם לתנאי הסיום. משכך, טען לכמיש כי הסכם הפשרה בטל ומבוטל, מה שגרם לו לבקש את ביטול ההסכם ואת חידוש הליכי הערעור. מנגד, הנתבעים טענו כי הסכם הפשרה צריך לעמוד על תילו, ויש לאפשר להם לפעול לגביית הסכום המוסכם. לאחר בחינת המקרה, מצא בית המשפט צדק בטיעוניו של לכמיש. נקבע כי הצדדים היו מודעים היטב למכשול הפוטנציאלי הנשקף ממעשיו של חלמיש והתייחסו במפורש לתרחיש זה בהסכם. הראיות שהוצגו הראו כי לכמיש פעל במלוא האמצעים הדרושים להבטחת מימון בנקאי לתשלום, אך מאמציו סוכלו בשל העיקול הבלתי צפוי שהטיל חלמיש. מאחר שמצב זה תאם במדויק את התנאי שנקבע בהסכם הפשרה, פסק בית המשפט לטובת לכמיש. הסכם הפשרה, וכתוצאה מכך פסק הדין שאישר אותו, בוטלו. החלטה זו החייתה למעשה את הליכי הערעור הקודמים, שכעת יתחדשו מהשלב אליו הגיעו לפני ניסיון הפשרה. בית המשפט נתן פסק דין זה תוך שהוא מעודד מאוד את הצדדים לחפש פתרון ידידותי לסכסוך ארוך השנים ביניהם, רצוי בדרך של גישור, והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.