ע"פ 235/90

תקציר

המערערים, גאזם הוט ומרדכי בן יחיא חדאד, הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי באונס ובסיוע לאונס, בהתאמה. המקרה סובב סביב סטודנטית דתייה שליוותה את גאזם לבית הוריו מרצונו, אך מאוחר יותר טענה כי נאנסה. בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי חוסר התנגדותה של המתלוננת בשלבים הראשונים אינו שולל את האפשרות של אונס, אולם עליה לספק ראיות חזקות לנקודת מפנה שבה נוצר מגע מיני כפוי. בית המשפט הדגיש כי גם התנגדות קלה יכולה להעיד על מודעותו של הנאשם לחוסר רצונו של הקורבן, ויש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה דנן, התנהגותה של המתלוננת לא רמזה די הצורך על התנגדותה לגאסם, מה שהוביל למסקנה כי הוא האמין באמת ובתמים שהיא מסכימה. עם זאת, מעשיו של גאזם לאחר האונס לכאורה, כגון נעילת המתלוננת בחדר והבאת חדאד לבית, היוו סיוע וסיוע לאונס. באשר לערעורו של חדאד, קבע בית המשפט כי הרשעתו באונס הייתה מוצדקת, שכן תחילת מפגשו עם המתלוננת לא הייתה בהסכמה. לפיכך, בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של גאסמים, זיכה אותו מאשמת אונס אך אישר את הרשעתו בסיוע לאונס. עונשו של גאזם הופחת ל-4 שנות מאסר, ואילו עונשו של חדאד בן 5 שנות המאסר אושר.