ע"א 172/73

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעת פינוי ארוכת שנים. המערער, שהיה בעל דירה, הגיש בשנת 1968 תביעה לפינוי הדייר המשיב משלוש טעמות. לאחר הליך משפטי ארוך שכלל מספר דיונים וערעורים, הגיע העניין לפתחו של בית המשפט העליון בשאלה מצומצמת: האם שגה בית המשפט המחוזי בכך שהעניק למשיב סעד מן הצדק מבלי שנתן למערער הזדמנות לטעון כנגדו. בית המשפט העליון קבע כי ניתן לייחס את הימנעותו של עורך דינו של המשיב מלהזכיר את הסעד במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי לרשלנות ולא למניפולציה מכוונת. המערערת אף חלקה בחלק מהאשמה על כך שלא הבהירה אם תידון סוגיית הסעד, למרות שהייתה מודעת לנוכחותה במסמכי הערעור. רישומי פסק הדין מאשרים כי הנושא לא הועלה במהלך הדיון, ולא ניתן לצפות מבית המשפט לשקול טענות שלא הוצגו. בעוד שלבית המשפט יש שיקול דעת וסמכות לדון בסוגיית הסעד, השופטים נחלקו בשאלה האם עליו לנקוט גישה פרואקטיבית או מרוסנת במקרה זה. בסופו של דבר הוחלט כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה, שכן לא הייתה עילה מספקת להתערב בשיקול דעתו. הערעור נדחה, אך המשיב חויב לכסות את הוצאות המערער, ללא כל שכר טרחת עורך דין, בשל רשלנות בא כוחו.