עת"מ 31214-03-14

תקציר

העותר, שהתגורר ועבד בישראל כשש שנים, קיבל צו עיכוב שהייה להתייצב במרכז שהות לפי החוק למניעת הסתננות. העותר ערער על הצו, בטענה כי ההליך שהוביל אליו מנע ממנו שימוע ראוי ולא שקל את נסיבותיו הפרטניות. בית המשפט נעתר וקבע כי הצו פוגע בזכותו החוקתית של העותר לחירות. בית המשפט קבע כי זכות השימוע היא כלל של צדק טבעי, החל במקרה זה, במיוחד נוכח ההגבלה המשמעותית על חירותו של העותר. בית המשפט ציין כי המשיבה לא קיימה דיון ראוי ולא נימקה את החלטתה, והשאלון בו נעשה שימוש לא היה מספק. היא הדגישה כי על המשיב לקיים שימוע המעניק לעותר הזדמנות משמעותית להשמיע את טענותיו, לרבות להיות מיוצג על ידי עורך דין, ולשקול את מכלול טענותיו ונסיבותיו הפרטניות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הפגמים המשמעותיים בהליך שהוביל לצו העיכוב מצדיקים את ביטולו, גם תחת דוקטרינת הבטלות היחסית. כמו כן, חויב המשיב להעניק לעותר רישיון לישיבת ארעי עד לקיום דיון חדש, והמדינה נדרשה לכסות את הוצאותיו של העותר ואת שכר טרחת עורך דינו.