ע"א 6184/05

תקציר

במקרה דנן ערער המערער על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, אשר החליט שלא להכיר במעמדו כ"דייר מוגן" לאחר מות אביו, לפי חוק הגנת הדייר וחוק הדיור הציבורי. אביו של המערער התגורר בדירה בבעלות המדינה, ולאחר פטירת אביו ביקש המערער להמשיך ולהתגורר בה, תוך שהוא טוען לזכויות כ"דייר ממשיך". טענה זו נדחתה בתחילה בנימוק שהסכם השכירות עם עמידר, בעל הנכס, הוא חוזה שכירות רגיל שאינו מכוסה בתקנות הגנת הדייר. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הוא לא התגורר בדירה ברציפות במשך שלוש שנים לפחות לפני מות אביו, כנדרש על פי חוק הדיור הציבורי, בשל מאסרו בין השנים 1998 ל-2004, עם ביקורים מזדמנים בלבד במהלך חופשות הכלא. בערעור התיר בית המשפט המחוזי למערער הזדמנות להציג ראיות נוספות לתמיכה בטענותיו. עם זאת, לאחר בחינה מחודשת, אישר בית משפט השלום מחדש את דחייתו, וקבע כי מקום מגוריו העיקרי של המערער, ולא הדירה, היה מקום מגוריו העיקרי, ובכך ערער את טענתו לפי חוק הדיור הציבורי הדורשת מגורים משמעותיים בפועל ולא כתובת בלבד. כמו כן, נשקלה מטרתה של המדינה לנהל את הדיור הציבורי ביעילות כדי לסייע לנזקקים באמת, ולא לאנשים עם מצבי דיור חלופיים. המערער נכשל גם בערעורו המינהלי לוועדה העליונה של משרד השיכון, אשר דחתה את זכאותו לדייר לפי חוקים אלה. פסק דינו של השופט מ' רביד דחה את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי מדיניות הדיור הציבורי בישראל נותנת עדיפות לתושבות בפועל של נזקקים, תנאי שלא מתקיים על ידי מי שמתגורר בעיקר בכלא כמו המערער. פסק הדין נתמך על ידי השופטים אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש, ובכך דחה סופית את הערעור מבלי להטיל את ההוצאות, בשל נסיבות המערער.