ה"פ 151/93

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בנוגע לרישום משכנתא על נכס. בנק לאומי למשכנתאות הלווה כסף לבעלי דירה בשנת 1988 לצורך שיפוצים, כאשר ההלוואה מובטחת במשכנתא שמעולם לא נרשמה. בהמשך נטלו הבעלים הלוואה נוספת מחברת המגן ביטוח, שהייתה מובטחת במשכנתא שנרשמה על הדירה. בשנת 1991 רכש המשיב את הדירה מידי הבעלים, והחזיר את ההלוואה למגן במסגרת התמורה. עם זאת, הבעלים לא חשפו את המשכנתא הקיימת לבנק. הבנק, שלא היה מודע למכירה, יזם את מחיקת המשכנתא של המגן בשנת 1993 כדי לרשום הערת אזהרה לטובתו. בינתיים רשם המשיב גם הערת אזהרה. הבנק הגיש תביעה לסעד הצהרתי, בבקשה להכיר בו כבעל המשכנתא החוקי, ולמחוק את הערת האזהרה של המשיב. המשיבה טענה כי זכותה למשכנתא נבעה מפדיון הלוואת המגן, וכי רשלנות הבנק באי רישום המשכנתא או הערת אזהרה צריכה להפוך את תביעתה לחסרת תוקף. בית המשפט פסק לטובת המשיב. נמצא כי אי רישום המשכנתא על ידי הבנק או הערת אזהרה מהווים רשלנות, אך אין בכך כשלעצמו כדי לשלול את זכותו המועדפת של הבנק כקבלן הראשון לפי חוק המקרקעין. סעיף 9 לחוק המקרקעין החל על העסקאות המתחרות, ותום ליבו ושיקוליו של המשיב לא היו שנויים במחלוקת. עם זאת, למשיבה הייתה תביעה תקפה למשכנתא מכוח חוק המשכון וחוק המחאת חיובים, שכן היא פדתה את ההלוואה המובטחת במשכנתא הרשומה על שם המגן. מחיקת משכנתא המגן על ידי הבנק הייתה טכנית, וזכותו של המשיב לשעבוד או להמחאת המשכנתא קמה עם פירעון ההלוואה. זאת ועוד, רשלנות הבנק והטעיית הבעלים חיזקו את טענת המשיב. משכך, דחה בית המשפט את תביעת הבנק והורה לבנק לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.