ע"א 29215-02-11

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לתביעת לשון הרע שהגיש עובד נגד מעסיקו לשעבר. העובדת טענה כי הצהרותיו הכתובות של המעסיק אודותיהם מהוות לשון הרע. ההתבטאויות המדוברות סבבו סביב סיום החוזה של העובד וייחסו את ההחלטה לתת-ביצוע. המעסיק טען כי זכותו לדווח על הפיטורים וכי אין לראות בדבריו משום לשון הרע. בית המשפט בחן את הפרסומים המדוברים וקבע כי הם אינם מהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. נוסח הדברים, כאשר הם נקראים בהקשר של יחסי עובד מעביד, אינו נופל תחת אף אחת מארבע הקטגוריות המפורטות בסעיף 1, המגדיר לשון הרע. בית המשפט קבע כי לביטוי "לפטר" אין בהכרח משמעות שלילית, וניתן לפרש את המונח "תת-ביצוע" כביצוע שאינו עולה בקנה אחד עם הציפיות. עוד ציין בית הדין כי אין לראות בהצהרת המעסיק כי העדיף שלא לפרט את הסיבות לפיטורים משום ניסיון לייחס לעובד התנהגות שלילית. השופטת קיבלה את עמדת המעסיק כי זכותו להודיע לאחרים על פיטורי העובד, וכי התבטאויות אלה, גם כאשר הן נבחנות לצד הפרסומים האמורים, אינן מהוות לשון הרע. טענת העובד לא נתמכה בראיות כלשהן, ובית הדין קבע כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע. לפיכך, בית הדין לערעורים ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום לטובת העובד. בנוסף, בית הדין לא מצא עילה לפסוק לעובד הוצאות משפט, בהתחשב בטעויות הפרוצדורליות שעשה המעסיק במהלך המשפט, ובשפה הבלתי ראויה שנקט כלפי בית משפט השלום. ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות שני הצדדים, והפיקדון שהפקיד המעסיק לצורך הערעור היה אמור להיות מוחזר להם.