ע"א 267/12

תקציר

בתיק מורכב שכלל שני ערעורים מאוחדים, בחן השופט י' עמית תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין הפיצויים המגיעים להם עקב תאונת דרכים. המערער, שנפגע בתאונה בשנת 2009, אובחן תחילה כנכות קבועה בשיעור של 40% על ידי מומחה אורתופדי, שכלל ליקויים ספציפיים בירך שמאל, בירך, בשוק ובברך. בית משפט קמא הפחית את הפגיעה התפקודית ל-30% וחישב את הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק, תוך שהוא מקצה 993,890 ₪ בגין הפסדים והוצאות שונות. שני הצדדים חלקו על החלטה זו; המערערת ביקשה פיצוי גבוה יותר המשקף ניתוחים עתידיים פוטנציאליים, ואילו מבטחת המשיבה טענה לתשלומים נמוכים יותר עבור סיוע צד ג' והפסדי השתכרות, ודחפה לחישובי שכר שיתחשבו בעובדים זרים ובשטחים כבושים. השופט עמית אישר במידה רבה את מסקנות בית המשפט קמא, אך הגדיל את סכום הפיצוי שנפסק ב-150,000 ₪ בשל הניתוחים הצפויים וקשיי הניידות, תוך שהוא דוחה את הקריאות להתאים את חישובי השכר מעבר לתקדימים מבוססים. פסק הדין הדגיש את חשיבות העקביות בפיצויים בדיני הנזיקין, בהתאם להחלטות קודמות (כגון אקסלרד) שהשתמשו בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לצורך הערכת השכר הממוצע. השופט ז' זילברטל והשופט א' רובינשטיין הסכימו ביניהם, והעריכו את העקביות ואת הבהירות שהיא מביאה הן לתחום המשפטי והן לתחום הביטוחי, ואישרו את גישתו המאוזנת של בית משפט קמא. החלטת ערכאת הערעור, שניתנה ביום 2.7.2012, התאימה אפוא את הפיצוי שנפסק כך שישקף כראוי את צרכיה המתמשכים של המערערת ואת התקדימים המשפטיים המנחים את אומדני השכר.