בג"צ 156/70

תקציר

המקרה של שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים של ביטוח לאומי, בג"ץ 156/70 סובב סביב סמכותו של בית הדין לביטוח לאומי והתקנות הפרוצדורליות שלו. על סדרי הדין של בית המשפט חל סעיף 234(א) לחוק הביטוח הלאומי, המסמיך את בית הדין לערעורים ואת בתי המשפט המקומיים לקבוע בעצמם את סדרי הדין שלהם. שר המשפטים, בהפעילו סמכות זו, קבע מועד אחרון של שישה חודשים להגשת תביעות לבית הדין לביטוח לאומי בעקבות דחיית תביעה לתגמולים על ידי המוסד לביטוח לאומי. במקרה הספציפי הזה, הערעור של אלקיים לבית הדין לביטוח לאומי חרג מעט מהחלון הזה ונדחה בשל טעות פרוצדורלית זו. בתי המשפט נימקו זאת בכך שאין להם סמכות להאריך את המועד, שכן לא החוק ולא התקנות קובעים חריגים. להגנתה טענה אלקיים כי התקנה הקובעת לוח זמנים נוקשה זה ללא כל אפשרות להארכה אינה צודקת ומפלה את התובעים, לעומת הנתבעים, שלגביהם מתאפשרת ארכה להגשת כתב הגנה. כמו כן, נטען כי לבית הדין לביטוח לאומי נתונה סמכות טבועה להאריך מועדים מטעמי צדק. עם זאת, השופטים, השופט ברנזון והשופט קיסטר, חלקו על כך, והסבירו כי מרגע שנקבעו סדרי הדין, סמכותו של בית המשפט בעניינים פרוצדורליים, כגון מועדים, מוגבלת. הם הדגישו כי שר המשפטים, בחקיקתו של תקנון זה, שקל והשמיט במפורש הוראות כלשהן להארכת המועד. השופט קיסטר הוסיף כי חוק הביטוח הלאומי, המסדיר תביעות לפנסיה, שונה מפקודת הפיצויים לעובדים משנת 1947, שבה נקבעו הוראות להארכת מועדים בנסיבות מסוימות. עוד הבהירה השופטת כי חוק ההתיישנות אינו מקנה לבתי המשפט שיקול דעת להאריך מועדים וכי לבית הדין לביטוח לאומי במקרה זה אין סמכות להאריך את המועד האחרון להגשה. בסופו של דבר הגיעו השופטים למסקנה כי לבית המשפט אין סמכות להאריך את המועד האחרון ודחו את העתירה, מה שהוביל לדחיית ערעורו של אלקיים.