ת"א 19516-10-11

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב סכסוך כספי בין תובע לנתבע בנוגע לשבעה שיקים ואישוריהם בהתאמה. המחלוקת העיקרית הייתה האם החתימות על גב השיקים שייכות לנאשם. התובע נשא בנטל ההוכחה בעניין זה והצליח להוכיח, באמצעות חוות דעת מומחה ועדויות עדים, כי החתימות אכן היו של הנתבע. נקודת המחלוקת השנייה הייתה אופי חתימתו של הנתבע על השיקים. הנתבע טען כי חתימה על צדו האחורי של שיק אינה מהווה ערובה, ללא קשר לכוונת הצדדים. בית המשפט בחן את סוגי הערבויות השונים הקשורים לשטרי חוב לפי הדין הישראלי: ערבויות רגילות לפי חוק הערבות, ערבויות מעין נושאות לפי פקודת השטרות, וערבויות אוול, גם הן לפי פקודת השטרות. בית המשפט הגיע למסקנה כי חתימת הנתבע על השיקים מהווה ערובה, כאשר התובע והנתבע הם צדדים קרובים והתובע מספק ראיה לכוונת הנתבע לערוב לחוב. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם לא התקיימו הדרישות הפורמליות לערבות אוול, עדיין ניתן יהיה לחייב את הנתבע כערב לפי חוק הערבות. קביעה זו הוחלה גם על השיק השביעי, אשר הוצא לצד שלישי ולאחר מכן אושר לתובע, בהתחשב בכך שמערכת היחסים בין התובע לנתבע ועיתוי מתן האישור הצביעו על כוונה לערוב לכך. בנוסף, בית המשפט התייחס ודחה את טענות הנתבע בדבר תקופת ההתיישנות והיעדר עילת תביעה שהוצגה בכתבי התביעה. בית המשפט ראה בתצהיר התובע פירוט סביר של הטענות ולא שינוי חזית. אשר על כן, פסק בית המשפט לטובת התובעת, קיבל את הטענות והתיר את המשך הליכי ההוצאה לפועל הרלוונטיים. הנתבע חויב לשלם לתובע שכר טרחת עורך דינו והוצאות נוספות. הוכרה גם הזכות לערער על פסק הדין.