ע"פ 10645-02-14

תקציר

הערעור בפני בית המשפט הוא תיק פלילי שבו המערער, שהוא התובע, מערער על החלטת בית משפט השלום לבטל כתב אישום נגד המשיבים בשל טענת הגנה של צדק. החלטת הערכאה הנמוכה יותר התבססה על כך שתלונתם ההדדית של המשיבים נגד השוטרים המעורבים בעניינם לא קיבלה משקל זהה לתלונת הקצינים, שכן הראשונה נגנזה זמן קצר לאחר הגשתה ואילו האחרונה הובילה להגשת כתב אישום. המערער הציג בפני בית משפט קמא ראיות דלות, המורכבות משני מסמכים, שלא היה בהם די כדי לשנות את ההחלטה. התובע מבקש כעת להציג ראיות ומסמכים חדשים שיתמכו בטיעוניו, אך לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע אלה לא הוצגו בפני בית המשפט קמא. המסמכים שהמערער מבקש להגיש הם אכן ראיה חדשה, ולמערער היו הזדמנויות רבות להציגם במהלך המשפט אך בחר שלא לעשות כן. יתר על כן, חזקת התקינות המינהלית שהמערערת מעלה כסיבה לאי הצגת הסבר יסודי לגניזת תלונת המשיבים אינה ישימה במקרה זה. בית המשפט מוצא כי החלטתו של בית משפט קמא לדחות את כתב האישום בשל טענת הגנה מן הצדק הייתה מבוססת היטב ואין להתערב בה, במיוחד לאור העובדה שהמערער לא ביקש דחייה של ההכרעה בטענה זו ובחר להסתכן בהכרעה מיידית. התובע גם לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי הנימוקים להחלטה לסגור את התיק נגד נושאי המשרה היו צריכים להיות מוצגים במפורש. לבסוף, בית המשפט דן במושג "האינטרס הציבורי" וקובע כי אמנם אין בו כדי להבטיח את ביטולו של כל כתב אישום מקום בו הוגשה קובלנה הדדית, אך במקרה זה, אי בירור תלונת המשיבים מוביל למסקנה כי תחושת הצדק וההגינות מחייבת את ביטול כתב האישום. לפיכך, הערעור על ביטול החלטת בית משפט קמא נדחה.