עע"מ 7904/16

תקציר

הערעור הנדון נסוב סביב סוגיית ארנונה בה ביקשה המשיבה הנחה בארנונה בגין מרתף ביתה, בטענה כי מרתפים דומים בווילות זוכים להנחה של 25% לפי סעיף 1.3.1ה לצו הארנונה. בית משפט קמא פסק תחילה לטובת המשיב, וקבע כי הנחה זו תורחב גם למרתפים בבתים משותפים, בנימוק של אפליה. אולם, המערערת, עירייה, ערערה על כך בטענה כי שינוי כזה נוגד את "חוקי ההקפאה", ובפרט את תקנה 3(ב) האוסרת על שינוי שיטות חישוב נכסים לצורכי מס. לאחר בחינת שיקולים אלה, הגיע פסק הדין בערעור למסקנה כי בית משפט קמא נעדר סמכות להורות על שינויים שתוצאתם שינוי שיטת חישוב הארנונה שנקבעה ללא אישור השרים, המוגבלת מאוד על פי דיני ההקפאה שנועדו לשמור על יציבות המשק. יתר על כן, הערעור נגע בהשלכות הרחבות יותר של מתן או שלילת הטבות על בסיס סוג הנכס, תוך התעמקות בעקרונות השוויון ואי האפליה. בסופו של דבר, החלטת הערעור הפכה את פסק דינו של בית משפט קמא, אך הכירה בצורך של העירייה לטפל באפליה האמורה, בין אם על ידי התאמת הוראת ההנחה הקיימת ובין אם על ידי ביטולה, תוך התחשבות גם בתקינות פרוצדורלית. לפיכך מונחית העירייה לתקן את הנוהג המפלה בצו הארנונה הבא, תוך שמירה על שיווי משקל על ידי הימנעות מטלטלה כספית בדיעבד.