עת"מ 46076-12-16

תקציר

פסק הדין דן בעתירה נגד החלטת ועדת ערר בעניין תחולת תמ"א 38, המתמקדת בחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה. הסוגיה המרכזית הייתה האם הוועדות המקומיות יכולות לחייב את המבקשים לנצל זכויות בנייה מתוכניות קרקע קיימות לפני שהן מתחברות להוראות תמ"א 38, הפטורות מהיטלי השבחה, במקרים של הריסה ובנייה מחדש. ועדת הערר אימצה את עמדת הוועדה המקומית לפיה יש לנצל תחילה זכויות לפי תכניות קיימות לפני הגישה לזכויות תמ"א 38, אך ראתה בזכויות אלה ניצול כאילו ניתנו על ידי תמ"א 38 לצורך שמירת פטור מהיטל. הוועדה המקומית התנגדה לפרשנות זו, וטענה כי היא סותרת את כוונת המחוקק בכך שהיא מאפשרת שימוש מצטבר בזכויות בניגוד להוראות תמ"א 38 הספציפיות לחיזוק ללא הריסה. יתר על כן, נטען כי החלטה זו תחייב יזמים לשלם היטלים על זכויות בלתי מנוצלות, ותפגע בתוואי המועדף של הריסה ובנייה מחדש. בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר והדגיש כי הן מסלולי חיזוק והן מסלולי הריסה נועדו להגביר את העמידות בפני רעידות אדמה, ולכן יש ליישר קו עם תכליתה של תמ"א 38 לתמרץ שדרוגים מסוג זה. בית המשפט דחה את הטענות בדבר פרשנות שגויה של המחוקק, בקובעו כי כוונת התכנית היא לעודד פיתוח בשני מסלולי החיזוק, כאשר הגישה המועדפת היא הריסה ובנייה מחדש. הוועדה המקומית חויבה לכסות את הוצאות המשפט של המשיבים, ואישרה כי יש לייחס זכויות בלתי מנוצלות לתמ"א 38, ולהבטיח שלא יהיו תביעות עתידיות בגין זכויות שלא נוצלו.