ת"א 16009-03-11

תקציר

התיק סובב סביב התובע, פעיל הפועל למען גישה יהודית להר הבית, אתר דתי רגיש ביותר עבור יהודים ומוסלמים כאחד. התובעת נוהגת לבקר ולהתפלל בהר הבית ומדריכה בו סיורים ומתפרנסת ממנו. הנתבעת, משטרת ישראל, אסרה על התובע לעלות להר בעקבות אירוע בפברואר 2011 בו צולם מתפלל במקום. איסור זה נותר בתוקף במשך שנתיים. התובע תבע את המשטרה לפיצויים, בטענה שהאיסור נובע מעבודתו האקטיביסטית ומהליכים משפטיים קודמים נגד המשטרה, והוא פוגע בזכויותיו הבסיסיות. בית המשפט פסק לטובת התובע וקבע כי החלטת המשטרה אינה חוקית. הוא קבע כי ליהודים יש זכות בסיסית לבקר ולהתפלל בהר הבית, אשר ניתן להגבילה רק בנוכחות איום מיידי על שלום הציבור. המשטרה לא הצליחה להצדיק את החלטתה בראיות קונקרטיות לאיום כזה ובמקום זאת פעלה באופן שרירותי. היעדר נהלים ברורים להתנהגות המבקרים בהר הבית, שבית המשפט ראה בו חיוני, החליש עוד יותר את עמדת המשטרה. השופטת מתחה ביקורת על כך שהמשטרה מסתמכת על נהלים עלומים והתחייבויות אישיות עליהן חתם התובע וחסרות בסיס משפטי ראוי. בנוסף, בית המשפט מצא את העונש בלתי מידתי, שכן התנהגותו של התובע לא הצדיקה הרחקה של שנתיים, במיוחד בהתחשב בהיעדר כל חשש ביטחוני. פסק הדין הדגיש את חשיבות המינהל התקין ושלטון החוק, וגינה את השימוש לרעה של המשטרה בכוחה. בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך 500,000 ₪, בתוספת ריבית והוצאות, לרבות שכ"ט עורך דין. פסק דין זה נועד לחזק את העיקרון לפיו יש להפעיל את הסמכות באופן הוגן ומידתי, ולא באופן שרירותי, במיוחד כשמדובר בזכויות אדם בסיסיות.