ת"א 28893-11-12

תקציר

התובעת, שהייתה בעלת דירה בתל אביב, מכרה אותה והלוותה את התמורה, כ-2.5 מיליון ₪, לנתבעת, חברתה לשעבר. ההלוואה נועדה להשקעה ונחתמו בין הצדדים ארבעה הסכמי הלוואה בריבית חודשית שנעה בין 1% ל-1.2%. התובע טען כי הנתבעים הפרו את הסכמי ההלוואה ודרשו פירעון מוקדם, דבר שהנתבעים לא עשו. התובע תבע את הנתבעים, בני הזוג, להחזר מלוא כספי ההלוואה, בצירוף הריבית, בניכוי הסכומים ששולמו עד כה. הנתבעים טענו כי ההלוואות נפרעו במלואן וסיפקו שתי ראיות: מסמך מסכם ומסרון. עם זאת, אמיתות המסמכים הללו הוטלה בספק על ידי התובע ועידן, בן זוגה לחיים של התובע, שטענו כי לא קיבל כל החזר וכי ראיות הנתבעים מפוברקות. בית המשפט קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי ההלוואה נפרעה ומצא כי גרסתם לאירועים אינה הגיונית ומהימנה. יתר על כן, בית המשפט לא קיבל את הטענה כי יש להטיל על הנתבע אחריות לחוב על סמך מצגים או תמרון "עוקץ", שכן התובע בחר לעשות עסקים עם הנתבע לבדו ולא התעקש לכלול את הנתבע בהסכמי ההלוואה. בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש להטיל על הנתבעים, כזוג נשוי, אחריות משותפת לחוב מכוח חזקת החובות המשותפים בין בני הזוג, שכן עילה זו לא נכללה בכתבי הטענות ולא נקבע המועד הקריטי לביסוס זכויות וחובות משותפות. בסופו של דבר, התביעה נגד הנתבע התקבלה במלואה והתובע קיבל את מלוא סכום התביעה, ואילו התביעה נגד הנתבע השותף נדחתה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.