ת"א 2543/07

תקציר

התובעים, מספר משפחות משכונת עין יעקב, טענו כי הוקצו להם זכויות מגורים ועיבוד חקלאי על קרקע העולה על דונם אחד על ידי הסוכנות היהודית בעת עלייתם ארצה. הם טענו כי כל הדיירים הראשונים קיבלו את אותה כמות קרקע וסיפקו עדויות ומסמכים לתמיכה בטענותיהם. עם זאת, השופט מצא את הראיות שלהם לא חד משמעיות. במכתב של ראש המועצה המקומית אבן יהודה נכתב כי המשפחות קיבלו דונם אחד לכל יחידת דיור, וכל עיבוד נוסף נעשה על קרקע פנויה ללא זכויות רשמיות. השופט שקל את עדותו של מר חיים צוברי, שטען כי רכש חלקה של למעלה משני דונם, אך ראיותיו סתרו את טענותיו. יתר על כן, השופטת ציינה כי טענת התובעים כי כל הדיירים קיבלו את אותה כמות קרקע אינה מספקת, כפי שכבר נדונה במקרה דומה, ת"א (נתניה) 5040/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' ראדא, שם נדחתה התביעה. השופט בחן לעומק את עניינם של שני תובעים, מרים לוי וציון צביב, ומצא כי אף אחד מהם לא הצליח להוכיח כי קיבלו זכויות במקרקעין העולים על דונם אחד. בנה של מרים לוי סיפק תרשים התומך בטענתם, אך הוא נערך עשרות שנים מאוחר יותר ולא יכול היה להיחשב כראיה מהימנה. בנוסף, מסמכים הנוגעים לעסקאות וחוזי שכירות עליהם חתמה מרים לוי סתרו את טענתה לזכויות על שטח גדול יותר. ציון צביב גם לא סיפק חוזים או ראיות לזכויות בקרקעות נוספות מעבר למה שהמינהל כבר הכיר בו. השופט התייחס גם למשמעות המשפטית של החזקה, והדגיש כי אין די בהוכחת בעלות, במיוחד כאשר מדובר בקרקע ציבורית. לדברי השופטת, התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם, ומאחר שהקרקעות הסמוכות היו ציבוריות, הם לא יכלו לרכוש זכויות כלשהן באמצעות שימוש ממושך. לבסוף הורה השופט לתובעים לשלם את הוצאות המינהל, דחה את התביעה והדגיש כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם.