ע"א 563/61

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערערים, מ.י. אצלאן ונ.מ. אסלן, לא הצליחו לשכנע את בית המשפט כי יש לתת להם רשות להתגונן מפני תביעה שהגישה עיריית תל אביב-יפו. התביעה בערכאה הנמוכה יותר הייתה לתשלום דמי השתתפות בגין סלילת כביש הגובל בחלקות המערערים. עיקר עניינו של הערעור היה סירובה של הערכאה הנמוכה להיעתר לבקשת המערערים למתן רשות להתייצב ולהתגונן, כאשר המערערים טענו כי קיימות סוגיות חשובות ומורכבות בתיק המצדיקות בירור בדיון רגיל. עם זאת, בית המשפט העליון הסכים עם הערכתו של בית המשפט המחוזי כי הטענות שהציגו המערערים אינן משכנעות וכי אין צורך במשפט מלא. לגופו של עניין, קבע בית המשפט העליון כי אמנם נכון שהנתבעים אינם נדרשים להוכיח כי ינצחו בתביעה על מנת לקבל רשות להתגונן, אך התובע רשאי לערער על תצהיר הנתבע ולערער לגופן של טענותיהם. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי טענותיהם העובדתיות של המערערים אינן מספקות ואינן מבוססות. באשר לטיעונים המשפטיים גרידא, קבע בית המשפט כי דיונים דחופים מסוגלים בדרך כלל לא פחות מדיונים רגילים להכריע בשאלות מסוג זה. עוד טענו המערערים כי הכרזת העירייה על הרחוב כ"רחוב לרבים" פסולה משום שלא פורסמה ברשומות, אך בית המשפט חלק על כך וקבע כי הכרזה כזו אינה מעשה חקיקה ולכן אינה מחייבת פרסום רשמי. בית המשפט הוסיף ואישר את קביעתה של הערכאה הנמוכה יותר, לפיה טענת המערערים כי לא נערך מכרז לביצוע עבודות סלילת הכביש אינה נתמכת וכי שאלות כבדות משקל אופפות הגנה זו. בית המשפט גם אישר את נוהג העירייה להוסיף סכום מסוים לחשבונות עבור תכניות, פיקוח והוצאות כלליות, ומצא כי טענותיהם האחרות של המערערים בדבר חוסר יעילות ובזבוז בעבודות הסלילה היו חסרות שחר. ככלל, הסכים בית המשפט העליון עם החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערערים למתן רשות להתגונן ואישר את פסק הדין נגדם. הערעור נדחה, והמערערים חויבו בהוצאות המשיב.