בש"פ 2137/16

תקציר

בתיק משפטי מורכב בו היו מעורבים בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ואביו הכלוא של בעל סרבן גט, נערכה בחינה מפורטת של סוגיות פרוצדורליות ומהותיות מכוח חוק חובת הציות ופקודת ביזיון בית המשפט. ראשיתו של המקרה כאשר אישה, שנתקעה בישראל מאז שנת 2005 עקב אירוע מוחי קשה וננטשה לאחר מכן על ידי בעלה, ביקשה להתגרש. הבעל, אזרח ארה"ב, התעלם מפסיקת בית המשפט משנת 2014 להעניק גט, מה שגרם לבית המשפט לזמן את הוריו תושבי ארה"ב, תחילה כדי לפתור את סירובו לכאורה של בנם. האב נידון בסופו של דבר ל-30 ימי מאסר, שהוגדרו ככוח הדומיננטי מאחורי עקשנותו של בנו על סמך עדויות, כולל העובדה שהאב תמך כלכלית בבנו תוך ניכור האישה. האב ערער, בטענה לטעויות פרוצדורליות, חוסר ראיות והטיה חסרת פניות בהליכים המשפטיים, וערער על סמכותו של בית המשפט להטיל סנקציות על מי שאינו צד ישירות לצו המקורי. בית המשפט העליון, בראשות הנשיאה מ' נאור והשופט ח' מלצר, שם דגש על אכיפת ציות ולא על ענישה והעביר את התיק בחזרה לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת לאור ראיות חדשות. היא קבעה כי סמכותו של בית המשפט להטיל סנקציות גם על צדדים שלישיים אם הן משפיעות על תוצאותיהם של צווים שיפוטיים מוצדקת ומידתית באופן נרחב. עם זאת, היא התעקשה שכל סנקציות חייבות לעלות בקנה אחד עם ראיות עכשוויות ולהיות המינימום הדרוש כדי להשיג ציות לבית המשפט. ההחלטה הורתה על בחינה מחודשת, תוך איזון בין אכיפה לבין הגינות וצדק פרוצדורלי.