עע"מ 2732/14

תקציר

בפסק הדין בעניין מחלוקתו של המערער על מעמדו כ"דייר ממשיך", מצא בית המשפט כי המערער לא עמד בדרישה החוקית להתגורר ברציפות בדירת סבתו בארבע השנים שקדמו לפטירתה. ההחלטה התבססה על ראיות משמעותיות, ובהן ארבעה דו"חות בדיקה בלתי צפויים של עמידר בין השנים 2008 ל-2011, שהצביעו על כך שהוא לא התגורר בדירה. בנוסף, בתצהירים חתומים על ידי הסבתא נכתב כי היא חיה לבדה בתקופה זו. בית המשפט דחה את טענת המערער להפחתת משקל הראיות, תוך שהוא מצטט מקרה דומה (ע"א 2851/13 סוויסה נ' מדינת ישראל) בו נדחו טענות אלה. עוד ציין בית המשפט כי המערער שינה את כתובת מגוריו לדירת הסבתא רק שבעה חודשים לאחר מותה וקודם לכן קיבל סיוע בשכר דירה עבור דירה אחרת. השופטת ד' ברק-ארז חלקה על כך, וטענה כי הראיות שנאספו אינן מספקות והצביעה על אפשרות של משוא פנים, שכן פעמים רבות ניתן תמריץ לדיירים שלא להצהיר על נוכחות בני משפחה כדי להימנע מהעלאת שכר הדירה. ברק-ארז הצביעה על הצורך בתקשורת ברורה יותר מצד הרשויות בנוגע להשלכות של הצהרות כאלה והמליצה על בחינה מקיפה של המקרה. למרות הזדהות עם נסיבותיו של המערער, המשקפות סוגיות רחבות יותר בזכאות לדיור ציבורי, אישר הרוב את ההחלטה המקורית, הדגיש כי היא מבוססת על ראיות מנהליות מוצקות, ודחה את הערעור ללא הוצאות.